על גבי יריעות פוליסיטרן רגיש לאור, הודפסו מבנים אורגניים, השואבים השראה מתהליכי קמילה של עלה. השלב השני בתהליך היה חשיפת החומר לאור, אשר גורם לו להתקמט לכדי צורה נפחית. קנה המידה איפשר שיתוף פעולה בין דנה ובין החומר, איתו ביקשה לבטא באופן מטאפורי דינמיקה של חומרי יומיום: הצטלקות, התכווצות והסדקות. המבנים שנוצרו בפרויקט הם עקבות תנועה, יותר מאשר אובייקטים והתוצאות המתקבלות אינן חזרתיות. הן מעין ואריאציות, המבוססות על נתונים פרמטריים, הניתנים לשינוי