מעצבת הנעליים נעמי הרץ בשיחה אנטימית על תהליכי עבודה ויצירה

מה את עושה ?
מאת: נעמי הרץ

..............................................................................................................

אני הוגה רעיון, חלק מרצף של מחשבות. מפרקת ומחברת אותו מחדש בראשי, בוחנת את החלופות, החלופות של עצמו, החלופות בתוכו. העטיפה של התהליך הזה היא הקליפה של הרגל, זו שמתווכת בין השמיים למים – בין הרוח לאדמה.
בין פירוק לבניה אני מלמדת ידיים לאחוז בסכין, להתמיד ביכולות, לאמן את העין ואת הביקורת.
להראות לאחר, דורש ממני לתמלל את מה שאני עושה בלי לחשוב, את כל מה שכר אוטומט. דורש ממני לעצור להרהר, לחטט, לפשפש, להבחין בכך שכל בעיה גדולה מפסיקה להיות סבוכה אם פורמים אותה קשר קשר. להבין שכשאני לא מנסה ומתאמצת זורמת המחשבה יותר טוב, יותר חד – יותר מכל מה שניסיתי בכוח לסחוט.
לעצור לחפש את החשק הפנימי, את הרוח שמנסה להימצא.

כשאני מביטה קדימה יש רעיונות שעוד לא מצאו דרך. אני משתוקקת למקום, זמן, דרך שבה אוכל להרהר דרך החומר.
יש לי שתי טריטוריות שנקראות אותו דבר, האחת נוכחת ומורגשת והשנייה וירטואלית. הראשונה, נפרסת מקיר  לקיר, כל הזמן נאבקת על מקום .
זאת אומרת , מקום יש אבל החפצים מאיימים לגלוש אליו כל הזמן.
פלטת עץ שנבחרה בקפידה אחרי חיפושים ארוכים  וחוסר רצון  להתפשר,  מתוך הידיעה שהיא הולכת ללוות אותי לאורך זמן, מתוך המחשבה שהיא זו שתקבל עליה את סימני הזמן והעבודה.  היא מחזיקה  עליה למעשה את החיים שלי,  את המחשבות והכוונות שלי וגם כל הדברים שאני אומרת לעצמי שעוד רגע אעשה. היא כמו לוח תזכורת- מה שלא שם  לא קיים ולכן הדברים שאין לי ברירה אלא לטפל בהם נדחפים עליה גם הם, נאבקים על תשומת הלב שלי.

גם הטריטוריה השנייה שלי מתנהגת די דומה, דומה אבל שונה. איכשהו יותר קל לוותר בה על  מה שלא קרה לשם השמחה וההקלה של סידורה. אותה גם אפשר לכבות ולהשתיק.

הכלי  הראשון שהחלטתי להעניק לעצמי הוא זמן, זמן כדי לגלות באמת מה אני עושה, איזו מעצבת אני, מה אני אוהבת ולאן אני הולכת, זמן מאפשר לי לעצור ולא להחליט וישר לבצע. השני הוא מקום, חודשים לפני שפיניתי זמן ייעדתי מקום, חשבתי איך יהיה לי נעים לשבת בו ומה צריך להיות בתוכו. אחר כך נכנסו לתוך המקום: חומרים, עורות, דפים, דבק, עפרונות, קרטונים, מסמרים, סרטי חיזוק ובדי חיזוק ועץ. המקום צריך להכיל את החומרים אז כמובן שגם שולחן, מדפים מגירות, קופסאות. מחשב, מדפסת, עמדת עבודה, אימומים.

החשובים מכל הם הכלים במובן הכי מסורתי : צבתות, פליירים, סכינים, פצירות, מחוגות, סרטי מדידה, מספריים, מקלות, קליבות.
אור – דאגתי לאור.
ניירת המון ניירת, פיילים במחשב, סקיצות, מחשבות, תרגילים שצריך לנסח שוב, פאורפוינט, קרנף. הזמן הוכיח את עצמו כאפקטיבי, התבוננתי חשבתי, גזרות הוצאו, עורות נחתכו הורטבו והוצמדו.

אני מחפשת דרך,  פיניתי מקום. מקום בחדר ומקום בראש.
אני קמה בבוקר, שירותים, קפה, בגדים. בגדים? לא חייב אפשר להישאר בפיג'מה.

סטודיו.

ביליתי יום שלם בהתאמה של האימום לרגל שלי. עשיתי מחקר, ראיתי עשרות סרטונים, למדתי לעשות. ציירתי את הרגל ומדדתי. הדבקתי שעם ואז קילפתי. הדבקתי עור ושייפתי. יום אחר ציירתי 20 אפשרויות לצורה של הנעל. מ"מ לפה ומ"מ משם. בלבן ובשחור. עם תפר מאחור ועם תפר לכל האורך. יום שבו דמיינתי. מציאות רבודה בתוך הראש. היום שבו ניסיתי תפרים, בגדלים שונים ובצבעים שונים. ספרתי חורים. אני לא באמת עושה את זה עכשיו. עכשיו אני חושבת על זה, מהרהרת ומזינה.

אני מעצבת נעליים, לקח לי הרבה זמן לקרוא לעצמי כך, הרבה זמן שבו אספתי וצברתי.

אני מלמדת נעליים, לקח לי הרבה זמן להרגיש בנוח – זה הולך ביחד. מתי אני יכולה לקרוא לעצמי אשת מקצוע ? אני זוכרת מתי שלא יכולתי לומר זאת ועכשיו כן. דריו המורה האיטלקי שלי למידול נעליים, אמר לי פעם : שאתה לא יכול להיקרא מודליסט לפני שעברת שבע שנים, שבע פעמים קיץ ושבע פעמים חורף, רק אז ראית, התנסית מספיק כדי להיקרא מקצועי.

דריו היה המודליסט של יצרן הנעליים הטוב באיטליה – אני מקשיבה לו. עכשיו עברו שבע השנים שלי, אני עובדת בנעליים 7 שנים, אני מלמדת חמש, אני מעצבת נעליים.

יצירה איטית היא מונח שטבעתי לעצמי במשך זמן רב, למעשה זהו מונח פנימי פרטי, שעד לשבועיים האחרונים לא התבטא בשום אופן החוצה. זוהי מחשבה שהתגלגלה בראשי במשך זמן רב עד שהתנסחה במילים. מחשבה שמתנדנדת בין שמיים וארץ, בין התחושה של פנטזיה אוטופית לבין חזון פנימי ברור שיודע מה ערכיו ומה הוא מקדש. חיפוש מהיר ברשת מראה שמלבד הניסוח לא אני היא בעלת הרעיון, הוא רק מתבטא אצלי מתוך התנסות אישית. עיצוב איטי הוא ענף של התנועה האיטית. צריך לחשוב , להרהר, לזרום ובעיקר לטעות כדי להפיק דבר בעל ערך. אני באה מעולם של מהר, כמעט שש  שנים שרצתי מרתון, למדתי לעשות עשרה דברים בו זמנים. 25 משחקי לגו או פאזלים שאני רצה ביניהם וכל פעם מזיזה חלק. למעשה זה די מרגש.

 ..............................................................................................................

נעמי הרץ, סטודנטית שנה א' במסלול ניהול עיצוב,  מעצבת נעליים ומרצה לנעליים במחלקה לצורפות ואופנה בתואר הראשון, בצלאל. בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל וביה"ס לנעליים C.E.R.C.A.L איטליה. במשך כ-6 שנים ועד לאחרונה הייתה מעצבת הנעליים של מותג התיקים והנעליים הישראלי "דניאלה להבי".

הטקסט נכתב במסגרת קורס כתיבה יוצרת בהנחיית אורנה קזין.