דברי סיכום-בוגרים 2017

דברי סיכום- בוגרים 2017

מאת: אנה כרמי

......................................................................................................................................

ראשית, תודה רבה שביקשתם ממני לשאת דברים בשם כולם. זה עזר לי בהתמודדות הלא פשוטה שלי עם הפרידה. אני מקווה שחברי למחזור ימצאו את עצמם מזדהים עם התחושות והחוויות שאזכיר.

לפני קצת יותר משנתיים, בפתחה של שנת הלימודים, קיבלתי מכתב רשמי המתחיל כך "אנו שמחים להודיע לך שהתקבלת וכו'... ". למה לך כל זה ?" שאלו בני משפחתי  ודורשי טובתי. "תואר שני" – עניתי להם בנימה של חשיבות, וכששתקו כמצפים להסבר,  הוספתי כממתיקה סוד – "כי זה בארמון עתיק עם גינה ענקית מסביב".

 את הסיבה האמתית לא אמרתי להם, כי הייתי זקוקה לזמן שיחלוף על מנת להיווכח שצדקתי. אך על כך ארחיב בהמשך.
שנת הלימודים החלה, והנה –כולנו מוזמנים לגינה להרמת כוסית חגיגית. קרני השמש משתעשעות במשחקי אור וצל שמרצדים על אוסף פרצופים לא מוכר עדיין. כולם מחזיקים כוסיות יין, ומיכל איתן נושאת נאום פתיחה בלתי אמצעי, כדרכה, כשללא אזהרה היא מכריזה – "יצאתי כבר מתקופת הפריון שלי, אבל למען אלה שבעניין – סידרנו מתקן החתלה בקומה השניה, אז תרגישו בנוח."

חזרתי להרהר בדבריה לאחר זמן רב,  כי  אחרי אותה פתיחה באה תקופה מאתגרת ולחוצה, בה נאלצתי להתאים את עצמי לקצב, לדרישות ולשפה המקצועית. הרגשתי  שאזורים שלמים במוח מחדשים את פעולתם, מיומנויות ומנגנונים ששתלתי שם לפני רבע מאה בתואר הראשון מתחילים לחרוק, להשיר חלודה ישנה ואז - הללויה, להתניע ולשרת אותי שוב.  לקח לי זמן מה להסתגל לארמון בית הנסן הקסום, הבניין הכי קר ורדוף רוחות בירושלים. גיליתי לשמחתי, שכנגד הקור המקומי המבורך מוכפל החום האנושי השורר במקום ומתגלה בעיניים טובות, בפה פעור בפליאה, ובסקרנות גלויה. אין פלא אפוא, שהזמן שלמדתי בהפסקות ב"מרפסת" היה שווה  בחשיבותו לזמן שביליתי בשיעורים בכיתות...

במהלך השנתיים זכיתי להכיר כמות שיא של אנשים רגישים ומוכשרים הן בצוות המורים והן בין חברי ללימודים. וזו הגדולה האמתית של  בית הנסן, שבאירוחו הנדיב יוצר הזדמנויות לפגוש בני ברית לדרך, שבמציאות היום יומית, הסיכוי שלי להכיר מי מהם, שקול להתנגשות עגלות בסופר או היתקעות יחד במעלית. כך זכיתי להכיר לא מעט ילדים נצחיים שתמיד אשמח לשחק איתם .

ועכשיו למניע הסודי, זה שלשמו נכנסתי להרפתקה זו ולא הייתי מוכנה לפרסמו עד שאחוש בטוחה ובוטחת: במשך שנים הצטברו באמתחתי תהיות, הרהורים, סמני שאלה, סמני קריאה ועוד סימנים לא מזוהים, פרורי ידע הנאגרים בצדי הדרך המקצועית הסלולה והבטוחה. כל אלה התעקשו על תשומת לבי ואף דרשו הכרה בחשיבותם. בדומה לסיבת מחלתם של דיירי הבניין הקודמים, הקרויים בפי עם "מצורעים",  ולאלף אלפי הבדלות, דגרו בי חיידקים של תובנות אשר תססו בקרבי. הם דרשו להיאמר, להצטלם, להיכתב, להיות מוקלטים, מצוירים, מודפסים, חרוכים, נמסים. כנראה שבדומה לאותם דיירים קודמים הייתי זקוקה לאשפוז יום, ובשנה הראשונה אף ליומיים בשבוע (ומי יבשל לשבת ?). אף הייתי זקוקה למתקן ההחתלה לכל הרעיונות הבוקעים מתוכי . וכל זה ניתן לי.

כדי לחדד את הכוונה, אדמה את עצמי לילד שאוסף במשך שנים לכיסו חפצים היקרים ללבו וסוחב אותם לכל מקום: אולר, מסמר מיוחד, סמל סודי, גולה מזכוכית עם כתם משונה בתוכה ועוד. ככל שהילד גדל, גדל עמו גם האוסף שלו, עד שיום אחד הוא מגיע לממלכה קסומה בה אומרים לו: "וואו, הרי יש לך אוצר ! ואם אינך מאמין לנו  – נוכיח לך זאת עם ציון גבוה בתעודה הזו מטעמנו". הילד קיבל הרבה עידוד והרבה בעיטות עידוד, וכל זאת בכדי לעזור לו להשתמש באוצר שבידו ולדייק את כוונותיו.

לסיום, לפני מספר ימים התבוננתי זמן מה בראי וגיליתי על עצמי מספר דברים שהתרחשו בי בשנתיים האחרונות:

1. שנוספו לי כמה שערות לבנות שהפכו לכחולות.
2. שנעלמו לי כמה קמטים מהפרצוף.
3. שאני חננה הרבה יותר משאני גזעית
4. שאין לי מושג מה לעשות עדיין עם התואר הזה שקיבלתי היום

 ויחד עם זה -

5. שהכלים שקיבלתי כאן מחודדים ביותר ובעלי כוח השפעה רב, ועלי להשתמש בהם בחוץ בענווה ובאחריות, כדי שאוכל להמשיך ולהביט על עצמי בראי.
6. ואחרון, אחרון חביב. שכבר לא אצליח להוריד את רף רמת החיים בהיבטים החשובים לי כאדם וכאמנית סלש מעצבת.

כל זה בזכות מארגני התוכנית ואלו העומלים יום יום למימושה- מיכל איתן, רומי מיקולניסקי, ראשי המסלולים, טרן, עדנן, אמיר צובל, צוות התערוכה: הדס, איתי ואירית וכמובן לצוות של הנסן-שירה וחן שעוזרות להפוך את הנסן לבית חם עבורנו.
תודה לכולכם על הכל.