מ ֶל ֶח

20 מיליון טון מלח בישול מצטברים כל שנה כתוצר לוואי של מפעלי ים המלח. המלח שהיה יקר ערך בעבר, מושא לתשוקה ושווה ערך לכסף עצמו, הפך להיות שולי, זול, המוני, ומטרד סביבתי. תופעה זו אינה ייחודית ומקומית, והיא מתקיימת באזורי מחצבי מינרלים במקומות נוספים בעולם. מדענים ומעצבים מחפשים דרך למצוא שימוש למצבורי המלח הללו ובכך אולי גם לפטור את התעשיה מן התלות בחומרים ובטכנולוגיות מזהמות.

הפרויקט מתבסס על מחקר של המכון לכימיה באוניברסיטה העברית ובודק אילו אפשרויות גלומות בחומר, באיזה אופן ובאילו טכנולוגיות ניתן לייצר אובייקטים שישלבו בין האתגר המדעי-חומרי של שימוש במלח כחומר גלם תעשייתי לאתגר תרבותי-היסטורי המנסה "להחזיר למלח את המעמד" כחומר בעל ערך. למלח מורשת עשירה כחומר משמר ומטהר, הוא התגלגל מהפולחנים העתיקים לסמליות רוחנית בדתות ובתרבויות רבות. שדה הפעולה שנבחר למחקר הנוכחי הוא כלי שולחן שמותחים קו בין כלי קודש לכלי חולין, בין טקס דתי לבין ההילה והיוקרה של תרבות האכילה העכשווית. עיצוב החפצים מהדהד את החומריות הטבעית והסיפור הגיאולוגי של המלח ופועל בטווח האפשרויות הכפופות לטכנולוגיית הייצור שפותחה באוניברסיטה העברית.

הפרויקט נעשה בשיתוף עם פרופ' דניאל מנדלר, מהנדס גבי דיקובסקי

-

ליה ברוס (נ. 1964) היא מרצה ואמנית פלסטית. בוגרת לימודי אדריכלות בטכניון, ותואר באמנות בהתמחות בפיסול ובצילום. כאמנית יוצרת הציגה עבודות הצבה שהמלח היה חומר ותימה מרכזית בהן, בכללן תערוכת יחיד בגלריה קמרה אובסקורה בשם "מלֵחה ". במסגרת התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל המשיכה את המחקר במלח שמשלב בין הצד התרבותי וההסטורי של החומר לצד המדעי וחומרי שלו.