Design to Forget /לעצב כדי לשחרר

כיום, אנשים מבלים חלק ניכר מחייהם אונליין. אנחנו צוברים כמויות ענקיות של מידע דיגיטלי כמו תמונות, סרטוני וידאו, אימיילים והודעות. דאטה זה מסמל לא סתם מידע יבש, הוא בעצם ייצוג של מערכות יחסים, חוויות משמעותיות ואירועים חשובים שחלקנו עם אותו אדם שנעלם מחיינו.
הרוב המוחלט של התעשייה מתמקד דווקא בשימור של אותם נכסים דיגיטליים כדי להנציח את הנפטר ולזכור אותו. במקום להמשיך ולעבור הלאה, אותו שובל דיגיטלי משמש כתזכורת כואבת שלא נעלמת. האופציה היחידה הנראית לעין של מחיקה היא לא הפתרון הנכון, פעולה זו היא מיידית מדי ואף עלולה לגרום לנזק.

התרבות שלנו מקדשת זיכרון ומורשת, משחר ההיסטוריה האדם ניסה דווקא להותיר חותם ולהשאיר את רשמו על העולם. החל מטביעת כף היד במערות לפני מיליוני שנים, דרך רעמסס שחרט את שמו בפירמידה כך שלא יישכח וכלה כיום במצבות, כדי אפר וצוואות. אך הטכנולוגיה יצרה מציאות חדשה, בשנים הקרובות, שובל דיגיטלי יהפוך להיות יותר ויותר משמעותי, במיוחד לדורות הצעירים שצבר מאגר ענק של מידע, כזה שלא ייעלם ויוותר במרחב האינטרנטי לעד.

האם ניתן לייצר ריטואל מסוג חדש, ריטואל דיגיטלי, שמטרתו תהיה דווקא לשחרר מנוכחותו הדיגיטלית של אדם קרוב ובכך לעזור בהתמודדות עם אבדן?

האם ניתן לאמץ דרך חדשה שמתמקדת בלמצוא את היופי שבחוסר השלמות שבחיים, בקבלה שלווה ושלמה עם מעגל החיים הטבעי של צמיחה ונבילה, של חיים ומוות גם בעידן הדיגיטלי?