שיחת חתך מארחת את שראון פז

מה בין חוויות מאירות וניסויים מרדניים

שיחת חתך מארחת את שראון פז

מאת : דניאל חזקיהו, מאיה אטשטיין, מרים סלע ויאיר פוקס

..................................................................................................................

שראון פז,יוצר ואמן, ראש מסלול "עיצוב וטכנולוגיה" בתואר השני בבצלאל , מספר בנר חמישי של חנוכה על מרד , אידיאולוגיה , חוויות אינטראקטיביות במרחבים לימינליים ועל עבודה מהבטן.

"מרד אמיתי הוא מרד מבוסס אידיאולוגיה"

בראות עיניו של שראון , מרד שיש בו הגדרה הכוללת אמירה חזקה ומוחלטת הוא בהגדרה אינו מרד, שראון מזהה מרד הנמצא במרחבים ש"בין לבין", מרחבים לימינליים, מטושטשים וחסרי הגדרה ורואה בהם כמקור ליצירה תוך בחינה והעצמת החיבור בין הפיזי לדיגיטלי שם נוצרת במה לביטוי ומרד אישי וחברתי אמיתי. שראון מזדהה עם הרברט מרקוזה המדבר על תיאוריית ״אי חופש נח״ שם טוען כי רוב העריצות שאנחנו חווים בעידן זה  היא עריצות סמויה בתוך החיים הרגילים כיוון שיותר קשה לזהות אותה. שלל האפשרויות הפרוסות לפנינו, הנוחות והחופש מקשים עלינו לזהותה ולהגדירה ומתוך כך הקושי להתנגד לעריצות הולך וגדל. דוגמא זו יכולה להתבטא בקלות שבה אנו יכולים להביע דעה ולמחות דרך פוסטים בפייסבוק , פעולות אשר לרוב מביאות לביטול פעולות פיזיות אקטיביות במציאות. כדי להנכיח את הכוח שבעולם הפיזי, יצר שראון רמפה בגובה של כ 3 מטרים עליו עומד אדם ,צועק אמירה בעלת משמעות עבורו וקופץ. קפיצה מגובה כזה יכולה להיות מאוד מפחידה ומסוכנת ולכן הקריאה לפני הקפיצה כל כך אמיתית וקיומית. באותה נקודה הבין שני דברים משמעותיים שליוו את דרכו בהמשך : הכוח האפשרי בהטענת חוויה במטען רגשי אישי ואת הפער והמתח העוצמתי שנוצר מתוך הניגוד בין הוירטואלי לעולם הפיזי.

"למה לעצב כיסא כשכבר יש כסאות?"

את תחילת דרכו התחיל שראון במכון הטכנולוגי חולון H.I.T , במחלקה לעיצוב ואומנות, שם שאב השראה ממרצים שהתמחו בתחומים שונים ומגוונים מה שגרם לעבודה ויצירה חופשית.

במהלך התואר בחר את קורס הדגל שלו, קורס כיסאות, בו המשימה הייתה לייצר כיסא מתקפל. רוב הסטודנטים עבדו על פיתוח מחברים וחומרים ברוח העיצוב התעשייתי, אך שראון רצה לאתגר את התוצאה הצפויה ולהציע הצעה אלטרנטיבית מעוררת מחשבה ושאלה כמו לדוגמא, ״למה שהכיסא יתאים את עצמו אלי? אני צריך להתאים את עצמי לכיסא״. מתוך השקפת עולם אחרת ניסה לבחון את היחסים בין האדם לכיסא על ידי יצירת מערכת ישיבה אשר "קמה לתחייה" כאשר האדם ניגש אל הכסא בעוד שרכיבי המיצג היו מוכנים והחוויה האינטראקטיבית בה לאדם יש צורך להכיר את הכיסא לפני שמתיישבים עליו היוותה את מהות הפרויקט. משם המשיך שראון לבחון מערכות יחסים בין אנשים, בין אנשים לאובייקטים ואת האינטראקציות ביניהם מה שהתווה את המשך דרכו כאומן ומעצב חוקר.

"לאחרונה אני מתגעגע לתקופות שבהם הייתי פחות מוגדר ובעל תפקיד" 

כשסיים את לימודיו הרגיש שראון חוסר הגדרה מקצועית חד ערכית וחש כי הוא נע בין היותו אמן למעצב , מתוך כך המשיך לשוטט במרחבים ש"בין לבין". כך לדוגמא , הגיש הצעה לביאנלה לקרמיקה מבלי ניסיון בעבודת קרמיקה ויצר חווית אכילה אחרת הבאה לידי ביטוי דרך סדרה של 7 צלחות שונות אשר כל אחת מציעה חווית אכילה אינטראקטיבית ומאכלים שונים שיחד היו פלטפורמה להעברת מסר חברתי פוליטי. לדוגמא , צלחת חומוס המחולקת לשניים על ידי חוצץ המדמה את גדר ההפרדה. עבודה זו הגיעה מהבטן ולמעשה סיפורה נבנה רק לאחר העשייה. באופן כללי שראון מבטא געגוע ורצון לחזור לחוש את היצירה מתוך הבטן : "לאחרונה אני מתגעגע לתקופות שבהם הייתי פחות מוגדר ובעל תפקיד" , תחושה המגיעה דרך מדיטציה ועשייה ללא מחשבה מוקדמת , כמו לדוגמא בפרויקט בו לקח 100 לדים ובטריות ודחף אותם יחד לכדור פלסטיק שקוף. לפרויקט לא היתה שום מטרה, סיבה או הוכחה, אבל היה קסם ברגע שבו קרה דבר מופלא ולא מובן מאליו שבו הלדים והבטריות יצרו תאורה שלא ציפה לה. למעשה הדבר קרה ללא סיבה ותכלית מוגדרת אלא לשם העשייה, הניסוי והתהייה וכל אלו היו למהות.

מתוך עניין ביחסים הנוצרים עם הקהל דרך עבודותיו, החליט להמשיך את לימודיו באיינדהובן בהולנד, שם התחבר לתפיסה של המקום וניסה לייצר חוויות שגורמות לאנשים לחשוב פעמיים על החיים. בפרויקט הראשון שעשה באיינדהובן בשם "Story store" הוא הזמין 50 מעצבים לרשום סיפור קצר על אובייקט שהיה בתוך קופסא. הסיפור לא היה צריך לתאר את האובייקט אלא לתאר את הרגש , הפנטזיות והתהליך. לאחר מכן אנשים התבוננו בסיפורים ורכשו את הסיפור שהם רצו לקנות ללא הבטחה כלשהי לאובייקט מסוים, אליו נחשפו לאחר הקנייה.

המטרה היתה לאתגר את החושים של הצופים, להוציא את האסתטיקה והחומר מהמשוואה ולהתרכז בסיפור ובחווית הקנייה המשלבת דמיון, הפתעה, בנוסף עניין אותו פיתוח היכולת של המעצבים לתמצת ולהדק רעיון לעולם תוך חווית קנייה אחרת.

בהמשך יצר וריאציות שונות של הפרויקט כאשר אחת מהן הייתה וריאציה מינית לה קרא "sex is more", בה אנשים התבקשו לכתוב סיפורים אירוטיים ולאחר מכן התבקשו ללכת מאחורי פרגוד וליצור מנה מעוררת תשוקה המושפעת מן הסיפור שלהם באמצעות מרכיבים שהונחו שמה. לאחר מכן אנשים יכלו לקבל סיפור של מישהו אחר יחד עם המנה.

את איינדהובן עזב לאחר סמסטר וחצי וסיים עם פרויקט בשם "House proud" המתייחס למבנה הבתים בהולנד אשר פונים לרחוב עם חלונות גדולים דרכם ניתן להסתכל לתוך הבית ולראות את האנשים והמתרחש. שראון רצה ליצור מפגש מעניין בין מעצבים למשפחות סביב סוגיית החלונות העוסקים בין הפרטי לציבורי , קודים חברתיים, טשטוש בין עיצוב,אמנות והחיים עצמם ועיסוק בסוגייה כיצד אנשים מעוניינים להציג עצמם החוצה אל העולם.

בפרויקט הוא הזמין אנשים להסתכל לאנשים אחרים לתוך הבית דרך החלון בזמן אמת ותיווך זאת באמצעות אובייקטים שנוספו על החלונות. משפחה אחת הדפיסה וילונות מודפסים עם תמונות של חברי המשפחה כך שיוכלו לראות מי גר שמה אבל לא לראות אותם בזמן אמת. חלון אחר היה של זוג מעצבים שהזמין אנשים לבוא להציץ על ידי הנחה של זוגות משקפיים על החלון. הפרויקט הציף את השיח על הנושא , השפיע על התרבות באזור וגרם ליותר אנשים להסתכל לתוך החלונות, מה שהיה דבר שנמנעו ממנו לרוב.

"דע לפני מי אתה עומד"

רוב הדברים ששראון עושה מתחילים כשהוא פוגש קהל ולפני כן הדברים די אמורפיים וחסרי הגדרה סופית. הוא מנסה לייצר חוויות שיגרמו לאנשים לחשוב פעמיים על דברים שהם עושים.

כך גם הגיע לפרויקט הטכני הראשון שלו סביב תערוכה שאצר באמסטרדם. התערוכה עסקה במרד "האביב הערבי". הפרויקט של שראון היה תותח פיינטבול המייצר כתובות, הטכנולוגיה בה השתמש, הצבעים ופעולת הירייה שיצרה את הכתובת על הקיר הביאה לכדי חוויה חושית עוצמתית. בתערוכה השתתפו אמנים מכל רחבי אירופה אשר הציגו עבודות המתייחסות לנושא המרד. התערוכה הזמינה אנשים פרטיים ומוזיאונים מכל העולם להציג חפצים סביב נושא המרד ואלו הפכו לאוסף המגלם בתוכו סיפורים אישיים וחברתיים. החפצים היו מקוטלגים בארכיון מסודר דרכו כל אדם יכל לקחת חפץ, להניח אותו על קורא קוד ולהדפיס את הסיפור של החפץ הספציפי שמעניין אותו. הסיפורים היו מכל מרחבי העולם, מצחיקים, עצובים ומרגשים, כך לדוגמא הביא יהודי ניצול שואה חפצים שליוו אותו במהלך המלחמה. הקהל הוזמן גם לקחת חלק בחקירת החפצים, בין אם זה חקר אנושי, היסטורי, ביולוגי ועוד. התערוכה תוכננה להיות מוצגת כחודש אך העניין שיצרה האריכה אותה לארבעה חודשים והיוותה מסע תרבותי מרתק. שראון חוכך בדעתו להקים את התערוכה בארץ ישראל.

בהמשך הדרך אצר תערוכה בה שילב את עבודתה של סשל טולס, אמנית נורבגית שחיה בברלין, אשר השפיעה על שראון בזכות החיבור שיצרה בין חוויה לחושים. בעבודתה אספה ריח זיעה מ 20 גברים הסובלים מפחד ממגע עם בני אדם ונמצאים בפאניקה מהסיטואציה.   היא זיקקה את הזיעה שלהם ברמה המולקולרית כך שתוכל לשכפל את הריח, סינתזה את הזיעה עם סיד כך שתוכל להשתמש בו לצביעת קירות שהיו ממוספרים. בסופו של דבר אדם יכול לגשת לקיר ולהריח את ריחות הפחד ולהרגיש אותו, שראון מספר כי העוצמה והאימפקט של העבודה הייתה מרתקת בהכנות ובזמן התערוכה.

בין שליטה לחוויה החיים  - “misuse”

“Between two evils I always choose the one I have never tried before”

שראון מוצא עניין רב ב misuse - שימוש לרעה, הבוחן את המתח בין הרצון שלנו לשלוט על דברים ומתוך כך נמנעים מסיכונים ובדרך גם מפסידים חוויות חשובות של החיים. הוא חוקר את תופעת ה misuse (שימוש לרעה) על ידי שימוש אחר לחפצים ואובייקטים ממה שמצופה מהם. באחת הדוגמאות הוא לקח אובניים והאריך את הידית כך שיוכל לעמוד עליהם, מה שהפך אותו לאובייקט מסתובב שגובהו ומשקלו אינם תואמים באופן טבעי את פעולת האובניים.

בפרויקט אחר "ילדים זה שמחה", בחן את הגבולות והמגבלות של ילדים באמצעות בובה המשתנה בהתאם לפירוקה. הילד מקבל מספריים על מנת ליצור את הבובה בכל רגע מחדש - כל שכבה נקרעת ונגזרת ובכך הבובה משתנה באופייה. שראון מצא עניין רב בתגובות של המבוגרים שאינם רגילים לפעילות שכזאת גם במהות הפעולה וגם כאשר התבצעה על הבובה באזורים "מוצנעים".

כשחזר לארץ, הוזמנו שראון וצביקה, שותפו לצוות ForReal, להציג במוזיאון רמת גן שם בחרו לעסוק ב"misuse". הם יצרו מרחב שבו ניתן לצייר בכל מיני אופנים לא נורמליים באווירה משחקית וכך פינה נקייה הפכה לצבעונית המזמינה את הקהל לפעול וליצור. על אף החשש כי אנשים לא יקחו חלק עקב לכלוך חלל המוזיאון, הפרויקט היה מאוד מוצלח ונכלל בסרטון המוזיאון בחגיגות 25 השנה.

״כשיש לך פטיש ביד כל דבר נראה כמו מסמר״ |  אברהם מאסלו.

לפעמים הכלים שיש בידינו  מעוורים אותנו ולכן שראון תמיד ממליץ להתנסות בכלים אחרים שהם לא באזורי הנוחות שלנו, וכך כאשר פגש את צביקה, שותפו לצוות ForReal, החל לחבר בין טכנולוגיה לאמנות. הפרויקט הראשון שלהם "Show & Tell'' היה כפפה שמתרגמת שפת סימנים לטקסט. הרבה אנשים חשבו שהמטרה בכפפה היתה לעזור לאנשים חירשים אבל דווקא ההפך הוא הנכון, המטרה היתה להשתמש בכלי של אנשים בעלי מוגבלויות על מנת לאפשר לאנשים ללא מוגבלות לתקשר באופן אחר וחדשני. שפת סימנים נראתה כמו כלי מתאים בשביל לייצר לבוש חכם אחר ושונה.

בפרויקט אחר, צוות "ForReal" הוזמנו ליצור עבור גוגל, והם יצרו פלטפורמה אשר הפכה את הפלאפון לשלוחה של הגוף , על ידי נפנוף המכשיר לכיוונים שונים יצרו המשתתפים גרפיטי על מסך גדול וכך איפשרו ביטוי יצירתי מסוג אחר וחדש דאז.

"מה שחסר בעולם הטכנולוגי היום זה רעיונות טובים"

תחת אירוע האקתון של GEEKCON,צוות "ForReal" יצר ב2016 את "Spaced Out" - רימייק  פיזי למשחק האגדי Space Invaders. באמצעות רחפנים מצויידים בלוחות לדים וחיישני אור, תוכנה שפותחה במיוחד עבור הריחוף האוטונומי של הרחפנים וכן קרן לייזר המותקנת על ריג שנע על מסילה מצד לצד וכך יצרו חוויה מורכבת וייחודית. שראון מדגיש כי בניסיון הראשון שלהם לבצע את הפרויקט הם נכשלו, אך שנה לאחר מכן הם חזרו שוב להאקתון והוציאו אותו לפועל.

The true method of knowledge is experiment" - William Blake"

ניסוי נוסף שנעשה בבית הנסן, אשר הוביל לסדרה של מרידות  הוא פרויקט LetraSe"t", המייצג האינטראקטיבי מנסה להחזיר שליטה לציבור במרחב הציבורי אשר כיום מלא בגירויים חזותיים לצד שפע של הגבלות חוקיות על מוסדות ציבוריים ועסקים. השלט הוצב על גג בית הנסן ואפשר לאדם לשלוח הודעת טקסט בת 7 ספרות שהוצגה על שלט ענק. כך, מתאפשר לעובר אורח לבטא את מצב-רוחו,תחושותיו ומחשבותיו במרחב הציבורי ללא צנזורה. שראון תאר כיצד קיבלו פניות מצד העירייה ומעורך דין המתגורר בשכונה כי השלט פוגעני. בתגובה, שלח הצוות תגובת נגד כי ניתן לבחור רק 100 קללות שניתן יהיה לצנזר מהשלט, ובכך גרם לאנשי העירייה "לשבור ת'ראש" מה כן יכלל כביטוי פוגעני ומה לא.

הפרויקט האחרון ששראון בוחר להציג לנו הוא אישי יותר, הטבעת איתה הציע נישואים לאשתו הייתה עם יהלום גדול מכוסה כולו בזהב. למעשה, בהצעתו ביקש ממנה שכפי שתאמין לו שישנו יהלום מתחת למעטה הזהב, כך תאמין בו וביחסיהם.

חזרה לבלוג לדף הבית