שיחת חתך מארחת את מירב פרץ – על הקשר בין עיצוב לפרפורמנס

מאת: גיא און, לירון דובר, מיה מרום, דנה פישר וגיא תבל.
......................................................................................................................................

מירב פרץ היא מעצבת, כותבת ומרצה. עוסקת במחקר הקשר בין פרפורמנס באמנות, בתאטרון ובשירה לבין מגמות מתפתחות בתחום העיצוב. עוסקת בפרויקטים בעלי זיקה חברתית, קהילתית וסביבתית. מרצה בכירה במחלקות לעיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית בשנקר, מרצה ומבקרת אורחת במספר אקדמיות לעיצוב באיטליה.

את הרצאתה מחלקת פרץ לשלושה חלקים, היא פותחת בהיכרות עם שני פרויקטים עכשוויים שלה הנותנים הזדמנות להכיר את עיסוקיה של הדוברת, עיקר ההרצאה עניינה בקשר בין עיצוב ופרפורמנס, קשר שנמצא עדיין בשלב ההגדרה העצמית, גם בפרקטיקה וגם בתיאוריה. לבסוף מתייחסת פרץ למספר פרויקטים שלה, המנסים בדרכם לברר מהם הכלים שיש לנו כמעצבים להגיב לשינויים שעוברים על עולם השירה.

האם המעצבים יכולים לזמן מדיניות?

במרץ 2017, במהלך שהותה ברומא, יזמה פרץ בשיתוף פעולה עם עזרי טרזי את הפרויקט Design in the Middle, "חלום פרוע שהתגשם" לדבריה, "הרעיון בפרויקט היה להפגיש 30 מעצבים מרחבי המזרח התיכון, מאתונה ועד קהיר... לשבוע של עבודה משותפת במוזיאון המקסי לאמנות המאה ה־21 ברומא". הסדנה הציעה לבדוק האם מעצבים, אשר ביומיום נענים לבריפים של קובעי מדיניות, יכולים לייצר תהליך דו־צדדי, בו העיצוב מזמן תסריטים קובעי מדיניות. הנושאים בהם עסקו הקבוצות היו נושאים שרלוונטיים לאזור כמו הגירה, בעיות מזון, בעיות תקשורת ושפה וחופש דת, אך הכותרות של אתגרי העיצוב שמרו על אניגמטיות כדי לאפשר פתחי כניסה רבים לפרויקט. למרות שמרבית האנשים שלקחו חלק בסדנה הם מעצבים תעשייתיים וארכיטקטים, רוב הפרויקטים שפיתחו היו דיגיטליים ובפלטפורמות אונליין.

״מה היה קורה אם לעבוד עם טקסטיל היה קל כמו להדביק שתי חתיכות נייר יחד?"

FT פרי שיתוף הפעולה עם מעצבת האופנה עידית ברק ומהנדס הכימיה ד״ר דן לויטוס משנקר, הפרויקט בעל הפוטנציאל המסחרי ביותר שעשתה, לדבריה. הפרויקט פותח במסגרת תכנית האקסלרטור אקט-שנקר וזכה השנה (2017) במענק נוסף בתחרות פרסים ליוצרים של חברת WeWork. ה- FT הם סרטי הדבקה חכמים וגמישים בעיצובים שונים המאפשר למשתמשים לעשות שימוש בטקסטיל ללא צורך בידע קודם או בציוד מיוחד.  פרץ מספרת, "נכנסנו לתקופה ארוכה שבה היתה מעט מאד עבודת עיצוב והרבה ניהול עיצוב... למדתי להכיר את כל השלבים והלינגו של הבאת פרויקט לעולם". הפרויקט העביר אותה את המסלול השלם שעיצוב הוא המניע ההתחלתי שלו, החל מרגע גילוי השאלה, ההיתכנות והעיצוב שנפתרו במהירות ועד המסע הארוך במישור הניהולי, השגת מימון והגשות לקרנות, סוגיות של קניין רוחני והגנה משפטית, אתגרי הפקה וכו'.

הקשר שבין עיצוב לפרפורמנס

לאחר עשר שנות עבודה כמעצבת, יצאה פרץ ללימודים בתכנית הבינתחומית לאמנויות באוניברסיטת תל־אביב. פרץ מצאה עניין בקורס "מאובייקט לפעולה - צמיחתו של המופע הפוסטמודרני" בהנחיית ד״ר דרור הררי מהחוג לאמנות התיאטרון, סמינר שהיא מסמנת כנקודת מפנה בחייה המקצועיים. "ברגע שנהיה לי סדר בראש לגבי המפנה הפרפורמטיבי באמנויות השונות… התחלתי לשאול את עצמי כמעצבת, איפה הביטוי של זה בעיצוב?". השיח על המעבר מאובייקט – לפעולה – לאירוע, העלה אצלה את השאלה מה המשמעויות של זה בעיצוב מוצר, תחום שתכליתו היא לייצר אובייקטים.

כשהיא נשאלת כיצד ניתן לתרגם את המילה פרפורמנס לעברית, פרץ מסתייגת מהמונח 'מיצג' ומנמקת שזו הגדרה מגבילה בעבור השדה ולכן נהוג גם בעברית להשתמש במילה 'פרפורמנס'. היא מחדדת כי יש ראשית להבחין באיזה תחום אנחנו מדברים. החוקרים מגדירים כמה דברים שמאפיינים עבודות פרפורמנס, ביניהם הנוכחות הגופנית (הכרח שבעידן הדיגיטלי הופך למסובך), מופע חי, מוגדר בזמן ומסגור הפעולה, שינוי מערך היחסים בין צופה ונצפה, שימת דגש על הפעולה ולא על התוצר גם אם ישנו כזה. עם סט המאפיינים הללו ניתן לבחון תופעות רבות ממגוון שדות יצירה.

כשהיא מתייחסת לתופעות עכשוויות בעולם העיצוב, פרץ משתמשת בטרמינולוגיה Performances of Design. זו התאמה למושג Performances of Art, שעושה הבחנה שלא כל הגילויים של פרפורמנס באמנות הם Performance Art ולכן מתאים לשדה העיצוב. ההבחנה נעשית כאשר הנושא אינו מובהק ואינו מכיל את כל הערכים שאנחנו מייחסים לפרפורמנס. התאמת המושג מעולם האמנות מרחיבה את האפשרויות להגדיר ביטויים שונים כ־Performances of Design.

החלק הזה בהרצאה נפתח עם צילומים מתוך כתבה שהתפרסמה במגזין Life משנות ה־50, בהם נראה האמן ג'קסון פולוק בפעולת הציור. לראשונה פעולת הציור הופכת להיות יותר מרכזית מהציור עצמו. חוקרת המופע, אריקה פישר ליכטה, מגדירה רגע של מפנה באמנויות בעבודה "Untitled Event" של ג'ון קייג' מ־1952. פישר ליכטה רואה באירוע הופעה של כל האמנויות במופע הביצועי שלהן, הציור צויר, השירה הוקראה. גם הצופים לקחו חלק ביצירה, כל צופה יצר לעצמו חוויה אישית לפי המסלול שבחר לעקוב אחר ההתרחשויות שקרו במקביל בחלקים שונים.

פרץ פונה לספרו של ריצ'רד שכנר "Performance Studies - An Introduction" בו הוא עונה על השאלה מה זה "To Perform"? הוא עושה הבחנה בין Being — הקיום עצמו, Doing — הפעולות, Showing Doing — להפגין את הפעולות ו־Explaning Showing Doing — המשימה של מי שעוסק בחקר פרפורמנס. שכנר אומר כי הפרפורמנס הוא התנהגות נשנית, ומבדיל בין מה שהוא פרפורמנס (is) ומשהו כפרפורמנס (as). לא כל דבר הוא פרפורמנס, אבל אפשר לחקור כל דבר כפרפורמנס, ניתן לחקור כל אובייקט בשאלת 'מה הוא עושה?' האינטראקציות שלו והיחס שלו לאחרים.

בשיח על הפרפורמנס בעיצוב העבודות הראשונות שניתן לראות הן של ברונו מונארי מ־1944, בסדרת צילומים מתגרה עבור מגזין Domus העוסקות במציאת תנוחה נוחה בכיסא לא נוח. העבודות מנהלות שיח ברור עם הגישה המודרניסטית ואמירתו של לה קורבוזיה שהכיסא הוא מכונת ישיבה. בעבודת הגמר שכתבה פרץ בנושא היא מנתחת את 'כיסא פטמות' של אנתוני דאן ופיונה רייבי מ־2001, כיסא בעל זיזים רוטטים שניתן לאימוץ ללא הוראות הפעלה. פרץ מנתחת את הכיסא כאירוע שהמשתמשים שותפים לניסוח שלו יחד עם המעצבים. המעצב והמשתמש שותפים למחשבה רפלקסיבית על כניסה של טכנולוגיות לבית. תהליך אימוץ האובייקט נעשה באופן פארודי שמאיר באור ביקורתי את המהירות שבה אנחנו מאמצים טכנולוגיות לחיינו. ב־2010 משחזר האוצר יאן בולן בגלריית Z33 את עבודתו של מונארי בסדרת גיפים של אותן התנוחות ובכך מסמנים את העבודה המקורית כעקרונית על ציר הזמן שבמחקר עיצוב ופרפורמנס. זוהי עבודה שהוצגה כחלק מתערוכת Design by Performance בה הוגדרו גם המושגים Performing Objects ו־Performing Machines והוצגו בה עבודות עיצוב ופרפורמנס נוספות הבוחנות את התחום.

עבודה שמביאה לקצה את שאלת הצורה והתפקוד בעיצוב היא הסרטון '75 וואט' (כמות האנרגיה שפועל מפיק מגופו ביום) של כהן-וואן באלן. היוצרים עיצבו מוצר חשמלי שכל מהותו היא הכוראוגרפיה שהוא גורם לפועלים על פס הייצור לבצע בהרכבתו.

פרויקט זברה

הלימודים השפיעו גם על האופן בו פרץ מלמדת. במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר החלה לפתח פורמט ניסיוני, שלעתיד ייקרא "פרויקט זברה", כמענה ותגובה לשינויים שזיהתה בעולם העיצוב. מעבר מעיצוב של אובייקט לעיצוב של פעולה על/עם אובייקט, שינוי ההתמקדות מהתוצר הסופי והמלוטש אל התהליך כולו. שימוש בפרקטיקות מעולם הפרפורמנס, הבמה והתיאטרון החזותי, ביניהן כוריאוגרפיית גאגא, תיאטרון חפצים ועבודה עם מסכות אופי במפגשים עם הסטודנטים על מנת להשפיע באופן מיידי על תהליך העיצוב. הפרויקט היה למעבדה בה ניתן לבדוק ולאתגר את האופן בו אנו חושבים על אובייקטים, על הגוף שלנו ועל המקומות בהם הוא נפגש עם אובייקטים.

שירת פעולה

מאז 2011 אנחנו רואים הצפה של פרקטיקות קוליות, פעולות כמו "מייק צ'ק" כשהקהל במחאה הפך עצמו למגביר קול של מי שמדבר, פעולות של קבוצת "גרילה תרבות" שנכנסים לבנקים ומקריאים את שכר הבכירים או ליד גדר ההפרדה מקריאים "שירה מפרקת חומה", שירון המהפכה, נועם פרתום וערבי ערס־פואטיקה שנחלו הצלחה רבה. אלה הובילו את פרץ לשאול "מה הכלים שלנו כמעצבים להגיב לשפע התופעות של פעולת ה־Slam?". פרץ מגלה את העבודות ההיברידיות של אנדרה ברטון 'Poem-Object' שבו השיר הוא אובייקט והאובייקט הוא שיר שמתקיימים רק ביחד. בפרויקט Slam (Ty)poetry שנעשה יחד עם הארכיטקטים איילת כרמון ותום שקד, הקול הפך לכלי המעצב לממשק ההפעלה. הם עשו שימוש בשיר "כל כך טיפשות החולצות" של רועי צ'יקי ארד, בחרו בצמד המילים 'כל־כך' שתורגמו ל־'so' והשתמשו בדגימות הסאונד. באמצעות עיצוב פרמטרי תלת־ממדי מורכב הם הגיעו לדימויים גרפים המושפעים מהאופן בו נאמר הטקסט, מעין גרפיטי תלת־ממדי. חלק מהתוצאות הודפסו בגבס במדפסת תלת מימד.

״איך אפשר לרגע לייצר קהילה סביב דבר יצירתי״ 

במסגרת תערוכת מחווה לפרופסור ירום ורדימון, הוזמנה פרץ להגיב לכרזה בעיצובו. בכרזה "פולין" פרץ ראתה בהשארת החותם הידני בעיצוב מאפיינים מהמיידיות של פרפורמנס. בעבודתה לקחה פרץ שורה משירו של אהרון שבתאי "המוסר לא בא בחיוך" והחליטה להדפיסה על בד גולמי כדי שבאירוע פתיחת התערוכה המבקרים יירקמו במאמץ משותף את הכרזה. המהלך לווה בתחושת אי וודאות לתוצאותיו ופרץ מעידה כי הרגישה ש״דברים שונים שאני עושה מתלכדים, גם העיסוק בעיצוב חברתי וגם העיסוק בטיפוגרפיה״.

פואטיקה רבודה

הפרויקט PoetReality שנמצא בחיתוליו, בשיתוף פעולה עם המפתח והמעצב מתן זוהר (אשר הצטרף להרצאה לצורך מתן הסברים והדגמות) עוסק בשירה. מטרת הפרויקט היא לייצר סיטואציה שבה כל הקראה חד־פעמית של שיר יוצרת עקבות משלה וכיצד היא מתייחסת לחלל והסביבה שבה מתבצעת ההקראה תוך בשימוש במצלמת הסמארטפון באמצעות טכנולוגיה של מציאות רבודה. "זה כמו לעשות גרפיטי בחלל" משתפת פרץ בחוויה, "אני זזה פיזית, כמו סבך שאתה הולך בתוכו ורק אני רואה את זה במסך הטלפון".

#pmerav

חזרה לבלוג לדף הבית